[R1]ב-
6 ביוני 1822 אירע
המקרה אשר
שינה את חייו.
סוחר פרוות
קנדי ממוצא
צרפתי, ששמו אלכסיס
סן מרטין,
נפגע מירייה
בצד השמאלי של
בטנו העליונה.
על פי תיאורו
של בומונט "בדופן
הבטן נפער חור
בגודל של אגרוף
אדם מבוגר,
וכן נפגעו
הריאה
השמאלית
ומספר
צלעות".
ד"ר בומונט
טיפל בפצוע
במסירות
ומצבו אמנם
הלך והשתפר, אולם
כל ניסיונות הרופא
לסגור את דופן
הבטן עלו
בתוהו, ונוצר
מצב של נְצוּר
(פיסטולה):
חיבור בין חלל הקיבה
לבין החוץ דרך
החור בדופן
הבטן. בתחילה היה
צורך להשגיח
שמזון לא יצא
מן הקיבה
החוצה וללמד
את הפצוע
לאכול כמויות
מזון קטנות.
מאחר שהפצוע
לא היה מסוגל לחזור
למקצועו
הקודם שכלל
מסעות ושיט
בסירה בין
שבטי
האינדיאנים,
עבר אלכסיס
סן מרטין
לגור בביתו של
ד"ר בומונט,
ועבד כשכיר
בתפקידי
אחזקה
באחוזתו.
כשלוש שנים לאחר
הפציעה גילה
ד"ר בומונט
כי לפניו
הזדמנות פז
שלא נקרתה
מעולם בדרכו של
אף חוקר:
לבדוק כיצד
מתרחש תהליך
עיכול המזון
בקיבת האדם.
ד"ר בומונט
צפה בסן מרטין אוכל
סוגי מזון
שונים, ובדק
את תהליך
העיכול ואת
המתרחש בקיבה
במצבים שונים
על ידי
מדידות
של מיץ הקיבה
במישרין
באמצעות
הכנסת
מכשירים דרך
דופן הבטן. ד"ר
בומונט
היה הראשון
אשר הראה כי
למיץ הקיבה יש
תכונות של חומר
ממס וחומצי.
מערכת
הניסויים
בתחום
הפיזיולוגיה
של מערכת
העיכול ארכה
מספר חודשים
עד אשר
החליט
אלכסיס
סן מרטין
לשוב לביתו
שבקנדה. אולם
מספר שנים
לאחר מכן חזר
סן מרטין
עם המשפחה
שהקים
להתגורר
באחוזת בומונט,
ואז המשיך ד"ר בומונט
בניסיונות
לביסוס הידע על
אודות תהליך
העיכול. ד"ר בומונט
נפטר בשנת 1853. אלכסיס סן מרטין חי 58
שנים לאחר
פציעתו, עם
הנצור בין
הקיבה לחוץ,
ונפטר בגיל 86.
|
|
|
[R2]לקיבה ריקה
נפח של כ- 50 ml, וקוטרה
במצב כזה לא
עולה בהרבה על
זה של המעי הדק.
כאשר האוכל
נבלע השרירים
החלקים
העוטפים את ה- Fundus וה- Body
מתרפים
ומאפשרים
התרחבות של
הקיבה עד לנפח
של כ-
[u3]הקיבה היא
שריר שמתכווץ
ונמתח באופן
לא רצוני,
ובכך משפיע על
השובע. בקיבה
נמצאים
קולטנים
(רצפטורים) שרגישים
למתיחת דפנותיה,
כפי שקורה
לאחר כניסת
מזון לקיבה
בשעת ארוחה,
והם עוזרים
להגיע לתחושת
שובע. כשהקיבה
מוגדלת,
הרצפטורים
אינם מגורים
במידה המרבית,
עד שהקיבה
הגדולה כמעט
מלאה במזון.
במילים אחרות:
אם יש קיבה
גדולה, צריך
הרבה אוכל כדי
למלאה ולהיות
?שבעים, ולהפך.
נפח הקיבה
תלוי רובו
ככולו בהרגלי
האכילה.